פרשת משפטים

הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א

"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה" (שמות כ"ב, כ"ד)

לאחר שזכינו לקבל את התורה, בשמחה רבה נתחיל ללמוד את מצוותיה, ונפתח בפרשת השבוע הנוכחי – 'משפטים', העוסקת רובה ככולה במצוות שבין האדם לחברו. ביניהן נמצא את מצות ההלוואה היקרה – מצוה שהיא עוד דרך להתבונן על החשיבה היהודית והשקפתה על חיי המסחר והחברה. בהלוואה יש משהו ייחודי ומפתיע. מצד אחד, הלא נתינת צדקה נראית המעלה הגדולה ביותר, כי היא נתינה ללא צורך בהשבה, נתינה סופית והחלטית. לעומתה, ההלוואה היא נתינה לזמן קצוב, ובדרך כלל – לא בהכרח לאדם שהוא מאוד עני ונזקק, אלא לאדם הנקלע למצוקה כספית לפי שעה. לפיכך זועקת השאלה: למה מצוות הלוואה חשובה כל כך, עד שהיא מוגדרת כמעלה יתירה וגדולה ממצוות הצדקה?!

הרמב"ם מבאר, כי ההלוואה הינה הדרך המרוממת ביותר לעשות חסד, בכך שהיא מזמינה את היהודי לצאת מהקיבעון המחשבתי הרגיל, האומר שהכסף שלנו הוא רק שלנו ולשימושינו, אלא להיפך – להעניק סכום כסף לאדם אחר, כדי לסייע לו להתייצב, להתחזק, להרוויח או להתפתח. בכסף שלנו, אנו מעניקים לו את ההזדמנות, ומאפשרים לו להגיע לאותה התפתחות או רווחיות רצויה. כשיהודי נותן לחברו הלוואה, הוא מעביר לו מסר סמוי: 'אני סומך עליך, אתה נאמן עלי, אני בטוח שיש לך את היכולות והכוחות לצאת ממצבך הנוכחי ולהצליח להתמודד!'. בכך, מעניק המלווה חיזוק ועידוד, דחף ומנוף לזולתו כי לא אבדה תקווה, ואחרי היום הלא מוצלח – יאיר שחר חדש, פורח ומצליח במיוחד, שיאפשר לו להתייצב ולהשיב את ההלוואה ללא כל קושי!

לפיכך, ניתנה חשיבות כה רבה ומעלה כה יתירה להלוואה. הלוואה אינה רק נתינת סיוע לזמן קצוב, אלא זריקת עידוד, דחיפה כלפי מעלה. כשיהודי נותן הלוואה – יותר ממה שהוא נותן כסף, הוא נותן כוחות, הוא נוטע עוצמות!

אשרי העם שככה לו!

בהלה ב'בייסמינט'

הסיפור המופתי הבא, הגיע בעדות אישית ממקור נאמן מהרב נטע שלמה זילבער מניו יורק, אשר שלחו אל הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א. ומעשה שהיה כך היה:

בשכונת מגורים שקטה בפאתי מונסי שבניו יורק, התגורר ר' קלמן א., שנודע בקרב מכריו ורעיו כיהודי ירא שמים, המוצא את פרנסתו בייבוא מסין. כמה פעמים בשנה, נפרד ר' קלמן ממשפחתו וממכריו, ועולה על המטוס בואכה בייג'ין הרחוקה, שם הוא רוכש סחורה מגוונת במחירי מציאה, אותה הוא מוכר בארה"ב ברווח נאה, ומכאן פרנסתו. במשך שנים התנהל מסחרו של ר' קלמן על מי מנוחות, עד להסתבכות אחת. היה זה באמצע החורף, ר' קלמן הופתע לגלות כי הפעם חושיו המחודדים לא עמדו לו, והסחורה שייבא בראשית החורף הייתה פחותת ערך ומעוטת איכות. הוא נאלץ להשיב את הכסף לרוכשים, ומצא עצמו – לראשונה בחייו – מתמודד עם חור ענק בתקציב…

פרנסתו של ר' קלמן ניזוקה קשות, אך חששו העיקרי היה לקראת הנסיעה הבאה. הן כדי לנסוע לסין לייבא סחורה, הוא זקוק לסכום עתק, רבבות דולרים במזומן. בדרך כלל לא הייתה לו כל בעיה בכך – כי סכום הכסף עמד הכן מהכנסות מסע הייבוא הקודם. אלא שהפעם – הכסף איננו, מה עושים? כיצד מתמודדים? ומהיכן תתפרנס המשפחה עד לשיקום העסק מהנזקים הקשים? שבועות מספר התהלך ר' קלמן, כשעננה מרחפת מעל ראשו, עד שחש שאין עוד ברירה. ביום רביעי אחד, החליט לקום ולעשות מעשה, על אף אי הנעימות הרבה שבדבר. בראש חפוי ועיניים מבויישות, ניגש בבית הכנסת לידידו ר' משה, וביקש לשוחח אתו על נושא חשוב. "ר' משה', סליחה אם אני מטריח אותך, אך יש לי שאלה חשובה", פתח ר' קלמן. בדקות הקרובות, פרש את מצוקתו. על העסק שנתקע, הנזקים הקשים, דאגת הפרנסה והמסע הבא שלא יכול לצאת לדרך בלי מזומנים ביד. לבסוף, העז לשאול: "אולי יש לך להלוות לי כסף לזמן מה?".

ר' משה הופתע מהבקשה, הן ר' קלמן מוכר כסוחר מצליח ומרוויח, לא להאמין מה קרה לו… מחשבות שונות התרוצצו בראשו, על סכום העתק המבוקש, על יושרו הידוע של ר' קלמן, על נפילתו הקודמת, ועל סיכויי ההצלחה הנוכחיים… נכון, ר' קלמן נודע עד עתה כאדם ישר ומהימן, אך עדיין, להפקיד בידיו סכום כסף כה רב? התמודדות קשה התחוללה באותם רגעים בלבו של ר' משה. הוא יודע היטב כי ב'בייסמינט' – מרתף ביתו, נמצאת קופסת הנעליים הישנה, אותה הסב זה לא מכבר לכספת מאולתרת, ובה הטמין קרוב למאה אלף דולרים שהוא שומר לנישואי בתו. הסכום הזה יכול להציל את ר' קלמן עכשיו ולחזור זמן רב לפני שבתו תתארס, אך מנגד – יש גם את הסיכון שמי יודע מה יהיה בעסקים, ואולי ר' קלמן יפסיד שנית, ואולי ואולי, ואולי…

רק אחרי דקות ארוכות של מחשבה התאזר ר' משה בגבורה: "יש לי בבית", הנמיך את קולו, "סכום עתק, קרוב למאה אלף דולר, שחסכתי במשך השנים לצורך נישואי בתי הבכורה. עד אז יש עוד קצת זמן, ואני סומך עליך ובטוח שתצליח, ולכן אני מוכן להלוות לך את הכסף במלואו למשך חמישה חודשים. עד אז – תעשה בו עסקים ותראה ברכה והצלחה!". עודם מדברים, וכבר עלו שניהם לביתו של ר' משה. ר' קלמן התבקש להמתין בסלון, בעוד ר' משה ממהר לרדת ל'בייסמינט'. להפתעתו, הוא מבחין כי עוזרת הניקיון הייתה חרוצה במיוחד בשנה זו, וכבר ניקתה את ה'בייסמינט' ללא התראה מוקדמת. חשש קל לשלום הכסף הזדחל ללבו…

הוא פונה לפינה בה היה מוטמן היטב הכסף, מתחת לערימת גרוטאות ישנות, אך מגלה כי הפינה נקיה מכל גרוטאה, חפה מכל קופסא. שניות בודדות לקח לו לעכל את המידע החדש והמטלטל: 'הכסף איננו, קופסת הנעליים נזרקה לאשפה על תכולתה היקרה' – הרהר בעגמת נפש עצומה ושברון רוח בלתי נתפס. שוד ושבר! לבו של ר' משה חישב להישבר, מוחו הסתחרר. סכום עתק, הון תועפות, הלך אחר כבוד לפח האשפה! לא פחות ולא יותר! לא נעשה בו שימוש, לא הפסידו אותו בעסקה כושלת, לא התבזבז לחינם – אלא הפך לזבל! האם יש דרך למצוא אותו? אולי כבר הגיע למזבלה העירונית?

"מה יש?", עובדת הניקיון נבהלה משיחת הטלפון, והבירור על קופסת הנעליים החסרה, "אתם צריכים את הנעליים? אולי הן עוד בפח האשפה… הן פיניתי אותן רק אתמול – יום שלישי, ובמונסי מפנים את הזבל בשני ובחמישי. היום יום רביעי – מסתבר בהחלט שהנעליים עודן בזבל, אולי לא הכי נעים להגיע אליהן אבל זה אפשרי!", אמרה המנקה… ר' משה שמע את הדברים, וזיק ניצת בעיניו. "לא נעים, כן נעים", הרהר, "זה כה דחוף!". הוא לבש כפפות ומיהר לחדר האשפה, הגדוש עד אין קץ. במהירות ובזריזות כאחוז בהלה, הוציא את שקיות האשפה והעגלות בזו אחר זו, ושפך את תכולתן על המדרכה. הוא פותח שקית אחרי שקית, ולפתע בצבץ מרחוק משהו מוכר – הייתה זו קופסת הנעליים!

בצעדי ריקוד, אץ רץ ר' משה הביתה, חובק את הקופסא בידיו, ופיו ממלמל שבח לבורא עולם. בחדר פנימי וסגור, פתח את הקופסא וספר את השטרות שנית. אחת מהנה לא נעדרה… "אני לא מאמין! רבבות דולרים הושלכו לפח האשפה, ומבלים שם כבר יותר מיממה! אם לא הייתי מגלה את דבר האובדן היום – כבר לא הייתי זוכה לראותם עד עולם!". הוא יצא מהחדר, וגילה את ר' קלמן יושב בסלון, וכוסס ציפורניו בעצבנות. כבר חלפה שעה מאוד ארוכה, מאז ירד ר' משה ל'בייסמינט' להביא את הכסף, ועדיין לא חזר. עיניו אורו כשראה את ר' משה נכנס וצרור המזומנים בידיו…

"איזה נס שביקשת ממני הלוואה!", אמר ר' משה והודה בחום לר' קלמן, "הצלת את הכסף שלי! בלעדיך – לא הייתי נזכר בכסף, ולא הייתי ממהר לחפשו! הרצון להלוות לך את הכסף הציל את הכסף, והציל אותי מאובדן סכום כה גדול!". ר' קלמן הביט בו בחוסר הבנה מושלם. אינו מבין על איזה אובדן מדובר, אינו קולט ממה הציל וכיצד. רק כשנרגע ר' משה הצליח לספר לידידו את השתלשלות הדברים לאשורם…

"אם לא הייתי מתנדב לתת לך את ההלוואה", סיכם ר' משה, "הייתי מפסיד סכום שחסכתי במשך שנים. אם לבי היה נכנע ליצר שאמר 'אין מקום בטוח לכסף כמו בידיים שלי' – הייתי מגלה כי זה המקום הכי פחות בטוח… בזכות שסמכתי עליך והלכתי להביא לך את הכסף, גיליתי את דבר זריקתו לאשפה רגע לפני שהיה מאוחר מדי…".

למרות שנראה כי הלוואה עשויה לגרום לקושי – זה בוודאי לא כך. הלוואה היא מצוה חשובה, שמזכה ברווחים רבים, גם גשמיים – כלכליים ממש. לא תמיד זוכים לראות זאת בעיניים, אך ההלוואה היא 'ביטוח' שמימי על הכסף שלנו… כמה כדאי לנסות להתאמץ, אולי בכל זאת נוכל להלוות, אולי נצליח איכשהו לסייע… וגם אם אין לנו כרגע מה להלוות, כמה חשוב להעניק לפחות את העידוד והתמיכה! גם לאמירה 'הייתי מלווה לך בשמחה, אולי אוכל לסייע בעתיד', יש משמעות טובה הרבה יותר מאמירה סתמית 'אין לי'.

מצוות ההלוואה מאירה באור יקרות את האחריות שלנו לתת לזולתנו את המפתח להצלחה, להעניק לו את הכלים. ומשעה שסייענו לחבר להצליח, נפתחו בפנינו שערי הצלחה שמימיים!

(מתוך הספר 'פניני פרשת השבוע' הרב קובלסקי)