הכרת הטוב - הרב רפאל רובין

"ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרון קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים וכו' "

שואלים חז"ל (שמות רבה) מדוע משה לא הכה את היאור. ומתרצים כיון שהיאור שמר על משה כשהושלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא במכת דם ולא במכת צפרדע. וכן במכת כינים משה רבינו עליו השלום, לא מכה את העפר. לפי שהיגן עליו כשהרג את המצרי וטמנוהו בחול.

ולכאורה נשאלת השאלה, מה התועלת להכיר טובה לדומם, הרי הוא אינו מרגיש? ועוד הרי בזכותה של הכאה זו היה מתקדש שם שמיים. ואם כן יכלה להיות טובה גדולה ליאור ולעפר בהכאה זו!

כותב הרב דסלר (מכתב מאליהו חלק ג' עמ' 101) שמידות הנפש מושפעות מאוד מרגשותיו של האדם, ובשום פנים ואופן אי אפשר לו לאדם לומר כי מידותיו מושפעות מהגיון השכל. ממילא אם אדם מתנהג בכפיות טובה כלפי הדומם הרי הוא פוגע ישירות ברגש הפועם בקרבו.

מצד השכל מטיבות ההכאות עם היאור והעפר, שהרי על ידיהן נעשה קידוש השם. אולם מידת הכרת הטוב בליבו של משה עלולה להתכהות על ידי כך. הכרת הטוב הינו התנאי הבסיסי ביותר כדי שהאדם יהיה ראוי לתואר אדם.

ועד כמה התורה הקפידה בעניין זה, נוכל ללמוד בפרשת משפטים, בה נאמר "בשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" (שמות כב) לפי דרישת התורה, את הטריפה צריך להשליך לכלב. נשאלת השאלה, מדוע לכלב? הרי הכלבים שהיו מצויים במוענותיהם של התושבים, מן הסתם לא היו כלבי מחמד, אלא כלבי שמירה. כלומר מי אשם בכך שהבהמה נטרפה? הכלב שלא שמר כראוי. בגלל שהוא נרדם בשמירה, הצליח הזאב לחדור אל הרפת או הלול, לנעוץ שיניו בבהמה או בעופות האומללים. אמנם כן. הכלב התעורר מן ההמולה, נבח פעם או פעמיים והבריח את הזאב הפולש. כך נותרה הבהמה בחיים, אך המום כבר הוטל בה. והנה לאחר שהתבצעה השחיטה, אובחנה הטריפה. אומרת התורה "לכלב תשליכון אותו". לכלב? לכלב שנרדם בשמירה ובשל כך הזאב הצליח להתגנב אל הרפת? שכר מגיע לו, לכלב המנומנם? מלקות מגיע לו.

הסבר הדברים מעניק לנו מוסר השכל נוקב ומאלף, כך מבאר הרה"ג רבי דוד משה ברוורמן שליט"א. כאן התורה דורשת בדיוק את ההיפך מן ההיגיון. כן, קח את הבשר והעניקהו לכלב! הכלב הזה השומר על העדר בנאמנות כבר שנים רבות יום ולילה, אמרת לו פעם תודה? זרקת לו עצם עסיסית? שים לב מה קרה פעם אחת שהכלב קצת נמנם... אתה מבין כעת רטרואקטיבית כמה הכרת הטוב צריכה להיות לך לכלב? זה הזמן לתת לו מן הבשר. כדי לחנך אותך להודות ולהכיר תודה על מה שהיה עד כה.

מסופר על אחד מתלמידי ישיבת "פורת יוסף" שהתברך בכישרון מיוחד להבנת הזולת. ועל כן כאשר אירעה איזו תקלה ביחסי אנוש, היו פונים אליו והוא היה מיישב את ההדורים.

יום אחד פנה אליו אחד מאברכי הישיבה, והתלונן על בחור שהעליבו קשות. מיד ניסה לתווך בין השניים כדי להשלים בניהם הסתובב אותו תלמיד בין המעליב לנעלב אך לא הצליח לפייס ביניהם. הנעלב לא הסכים בשום פנים לסלוח לרעהו. על כן נאלצו לערב את ראש הישיבה הגאון הרב עזרא עטיה זצ"ל, שניסה לשכנע את הנעלב להעביר על מידותיו. וכך אמר לו: בני! הידמה למידותיו של הקדוש ברוך הוא מה הוא רחום, אף אתה רחום. מה הוא חנון, אף אתה חנון!

אך האברך בשלו, אינו מוכן לסלוח. העלבון שהוא חש עדין צורם הוא הביע שוב את טענותיו כלפי המעליב והתבטא בין היתר: "אני עשיתי לו חסד והוא העליב אותי!"

כאשר שמע רבי עזרא משפט זה קם על רגליו והצהיר "אם כך אני חוזר בי מדבריי אתה צודק". ואז קרא רבי עזרא למעליב ותבע ממנו בתוקף שיפייס את האברך ויבקש ממנו מחילה.

מה גרם לרבי עזרא להקפיד על כל כך?

העניין של "הכרת הטוב "וכפיות טובה". כאשר נוכח רבי עזרא לדעת כי נכלל בעלבון כפיות טובה הקפיד על כך מאוד.

ונסיים בדברי החתם סופר שכתב על הפסוק (שמות יג, יח): "וחמשים עלו בני ישראל ממצרים". וישנה דעה במדרש האומרת, כי הכוונה היא לכך שישראל יצאו חמושים בכלי מלחמה. ולכאורה יש להבין מדוע כאשר עמדו ישראל על שפת ים סוף ובאו במיצר מפני רודפיהם, לא ציוום הקב"ה שיתמשו בכלי המלחמה שעמם כנגד המצריים? מדוע בחר הבורא לשנות סדרי בראשית, להפוך ים ליבשה ומים לחרבה, כדי להציל את ישראל מיד אויבהם, ולא להיטיב עמם בדרך הטבע, דרך הנצחון במערכת המלחמה?

ותירץ עפ"י היסוד האמור. כיון שישראל מחוייבים היו בהכרת הטוב כלפי מצרים, שהרי מצרים שימשה להם אכסניה בשעת הדחק.

למרות שהיו המצריים בגדר רודפים וראויים היו למיתה ולאבדון, טעם לפגם היה אילו היו מתים בידי ישראל.

מוטב היה לו לבורא יתעלה לקרוע את הים, לשנות סדרי בראשית ולפעול מעל הטבע כדי שלא תיפגם הרגשת הכרת הטוב בליבותיהם של עם ה'!

ה' יעזרנו להכיר טובה ולתקן מידותינו בעולם הזה. אמכי"ר.